על התחלת העבודה של אנה ולקוביץ

 אנה היא מאיירת מקסימה מוכשרת ורגישה, ובעיקר מלאת אופטימיות, שהיכרתי לפני כמה חודשים אצל מורה מדהימה לרישום, ששמה תמי בצלאלי. הנה מה שאנה כותבת על התחלת העבודה שלה

:בחודש יוני 2016 , חודש שקדם ליום ההולדת ה-41 שלי, קרו לי שני דברים טובים

1) החלטתי לא להיות בדיאטה אף פעם . אף פעם יותר. בחיים.

2) החלטתי לא לצאת עם גברים מאתרי הכרויות. בחיים.

חיי השתנו מיד ובאופן דרמטי - הרגשתי אישה חופשייה ומאושרת. ואז כאילו כל האושר הזה לא היה מספיק - קרה דבר הכי מדהים מכולם! (כנראה כמות האנרגיה שהשתחררה בעקבות ההחלטות הגורליות שלי הייתה כה עצומה, שהיקום חייב היה למלא את החלל במשהו טוב)

עדי יוחליס, מאיירת מצוינת ומורה לאמנות הכי מגניבה שאני מכירה,הציעה לי להשתתף בפרויקט איור שהיא יזמה. מספר מאיירות מספרות סיפור - כל אחת מזווית ראיה של דמות שונה וכל אחת בטכניקה שונה.

הסיפור שנבחר- אגדה גרמנית בשם "סרט משי אדום "- הוא סיפור מורכב וקצת אפל וממש לא חד משמעי כמו כל סיפור גרמני. באופן מיידי נמשכתי לדמות של בת הים והחלטתי לספר הכל דרכה. בנות הים תמיד סיקרנו אותי.  ניסיתי לדמיין את עצמי יצור נפלא כזה - חצי דג וחצי אישה (ושני החצאים הטובים כמובן!) ניסיתי לדמיין את בת הים מהסיפור. די מהר הבנתי שקוראים לה יעל, וזה הפתיע אותי כי בראש שלי מיקמתי את כל העלילה בצפון או מזרח אירופה. יעל הזאת חשבתי לעצמי רוצה לסבך את הכל.

לא מספיק לה שהיא:
"highly evolved female creature that dwell in water, but not restricted to it... able to take on human form entirely or partially"

לפי אוסף פולקלור גרמני בשם פרנץ שונוורט.

לא מספיק לה שהיא סירנה, שמפתה מלחים על ידי השירה שלה כאשר היא יושבת על חוף פרא ושערה המדהים פזור לה על הכתפיים. היא רוצה גם להיות יעל בארץ של בלונדינים מאופקים שקוראים להם האנס ולוקאס וקריסטינה. כאילו הקונפליקט הפנימי בין החלק העליון והתחתון שלה לא מספיק מעניין. רוצה גם להיות מהגרת, עובדת זרה, מבקשת מקלט.

עם המחשבות האלה וספר סקיצות נסעתי לביקור מולדת בלטביה. מכיוון שחצי מהחיים שלי עברו שם וחצי פה, אני מזדהה עם יעל. חצי ישראלית, חצי "רוסיה" (להסביר מה זה לטבית זה כמו להסביר לאמא שלי את ההבדלים בין עדות המזרח). אני נוטה לחשוב על עצמי כישראלית - הרי כל הדברים המשמעותיים בחיי מבוגרים קרו לי פה - אהבות, אכזבות, אלף שבע מאות פקולטות שהחלפתי בקריירה האקדמאית הכושלת שלי. אני רואה ערוץ 10, מתרגשת מכל הישג אולימפי או אפילו אירוויזיוני של ארץ ישראל, אוהבת ים ונגררת בקלות לשיחות פוליטיות עם נהגי מוניות. אך יש לי מבטא קל וסקסי, שמבלבל אנשים כי אני לא בלונדינית, ואז הם מניחים שאני ארגנטינאית. וכשאני מגיעה ללטביה, שבה גדלתי וכל המשפחה שלי גרה שם, מגלה שאני מדברת בהתלהבות יתר ושואלת את מלצרים שאלות אישיות, וחושבת שהאוטובוס התקלקל כי נהג מחכה לאיזה פנסיונרית שהולכת לאט לאט, ולמה לעזאזל אנחנו עומדים במקום?!

עם המחשבות האלו אני מסתגרת בדירת קיץ של ההורים עם קנבס וצבעי אקריליק, שרכשתי במחיר כל כך זול, שעוד פעם מתעורר בי זעם נגד יוקר המחייה בארץ. אני מריחה את הים הבלטי שממש קרוב ומסתכלת על אורנים גבוהים כל כך בחצר הבית. מתחילה לצייר את יעל. חושבת לעצמי, שזה מוזר שדווקא כאשר אני מרגישה כל כך שלווה ומאושרת הצבעים שאני מניחה על הקנבס כל כך כהים ואפלים. חושבת על איך ביצוע של  דוד אויסטרך של קונצ'רטו לכינור של מנדלסון שונה מביצוע של חפץ. חייבת לדבר על זה עם אבא, כשאסיים את הציור. מתגעגעת קצת לארץ ונורא מתגעגעת ללטביה עוד לפני 

שעזבתי.

ואז פתאום רואה אותה בבירור - יושבת לה על חוף פרא בלטי עם שיער שעף מעליה כמו גל שחור מפואר ושרה "חרמת אחיבק".